ילד שמרביץ, נושך או דוחף:
איך מגיבים לאלימות אצל ילדים?

כאשר ילד מרביץ, נושך, דוחף, בועט או פוגע בילדים אחרים - ההורה מרגיש לא פעם בושה, פחד, כעס וחוסר אונים. לפעמים מגיע טלפון מהגן. לפעמים אח קטן נפגע בבית. לפעמים הילד מכה את ההורה בזמן כעס. השאלה הראשונה שעולה היא: "מה קורה לילד שלי?"

חשוב להתחיל מהפרדה ברורה: אלימות היא התנהגות, לא זהות. ילד שפוגע אינו "ילד רע", אבל ההתנהגות שלו כן דורשת גבול ברור, הבנה, תרגול ולעיתים גם התערבות מקצועית.

המטרה אינה להצדיק פגיעה. מותר לילד לכעוס, להתאכזב, לקנא או לרצות משהו - אבל אסור לו להרביץ, לנשוך, לאיים או לפגוע. לכן העבודה עם ילד שמרביץ כוללת שני חלקים יחד: עצירה ברורה של הפגיעה, ובמקביל לימוד כלים אחרים לבטא תסכול, לבקש עזרה, להתרחק, לדבר ולהירגע.

אלימות פיזית היא הסוג הברור ביותר: מכות, נשיכות, דחיפות, בעיטות, זריקת חפצים, משיכת שיער או פגיעה ברכוש. כאשר זה קורה, קודם כול שומרים על בטיחות. לא מחכים לשיחה ארוכה בזמן שהילד עדיין מוצף.

אלימות מילולית יכולה לכלול קללות, איומים, צעקות והשפלות. חשוב לא להתעלם ממנה רק כי "זה לא בידיים". מילים יכולות לפגוע, במיוחד כאשר הן חוזרות. אלימות חברתית כוללת הדרה, חרם, רכילות, איומים חברתיים או שימוש בקבוצה נגד ילד אחר. היא נפוצה יותר בגילים בוגרים יותר ולעיתים קשה יותר לזיהוי - וקשורה גם לבריונות ולמיומנויות חברתיות.

אלימות כלפי אחים דורשת תשומת לב מיוחדת, כי לפעמים הורים מתייחסים אליה כ"מריבות רגילות". מריבה בין אחים היא דבר שכיח, אבל פגיעה חוזרת, פחד של אח אחד, השפלה, איומים או פגיעה גופנית אינם משהו שצריך לנרמל. אלימות כלפי הורים יכולה להופיע כאשר ילד מכה, בועט, דוחף או זורק חפצים בזמן כעס. גם כאן המסר צריך להיות ברור: ההורה נשאר רגוע ככל האפשר, אבל הגבול חד - לא פוגעים בגוף של אף אחד.

אחרי שהילד נרגע, מתחילה העבודה החשובה. זה הזמן להבין מה קרה לפני הפגיעה: מי היה שם? מה הוא רצה? מה הילד השני עשה? מה הוא הרגיש בגוף? האם הוא ביקש עזרה? האם הוא ידע מה להגיד?

חשוב לתת שם לרגש: "כעסת", "נעלבת", "קינאת", "רצית את הצעצוע", "הרגשת שלא רואים אותך". אחר כך מלמדים חלופה פשוטה: "בפעם הבאה אתה אומר 'תורי', 'אני כועס', 'אני צריך עזרה', או הולך רגע הצידה". צריך גם ללמד תיקון - לא תיקון משפיל, אלא אחריות. אם הילד זרק משחק, הוא עוזר לאסוף. אם פגע באח, הוא בודק מה יכול לעזור לאח להרגיש בטוח יותר. החיזוק הכי חשוב הוא דווקא כשיש התקדמות קטנה: "ראיתי שכעסת אבל הפעם לא הרבצת. זה היה קשה, והצלחת לעצור רגע".

חשוב לדייק: אימון רגשי אינו טיפול באלימות חמורה ואינו מחליף פסיכולוג ילדים, רופא, פסיכיאטר ילדים, יועצת בית ספר או גורם טיפולי מוסמך כאשר יש סיכון או מצוקה משמעותית.

במקרים מתונים יותר, כאשר הילד מתפקד אך מתקשה לווסת כעס, לבטא תסכול, להסתדר חברתית או לעצור לפני פגיעה - אימון רגשי יכול לעזור דרך כלים מעשיים: זיהוי סימנים בגוף, מילים במקום ידיים, בקשת עזרה, לקיחת הפסקה, פתרון קונפליקטים, אמפתיה ותיקון. הדרכת הורים היא חלק מרכזי - הילד לא ילמד גבול אם בכל פעם התגובה בבית משתנה: פעם צעקות, פעם ויתור, פעם עונש גדול, פעם התעלמות. ההורים צריכים תגובה קצרה, עקבית ולא משפילה, וכלים שקשורים גם לויסות כעסים ולהצבת גבולות. אצל לורין משה, מאמנת רגשית לילדים ונוער באשקלון, העבודה יכולה להתמקד בוויסות רגשי, התפרצויות כעס, מיומנויות חברתיות, הדרכת הורים ושיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית כאשר מתאים. במצבים חמורים יותר - יש להפנות לגורם מקצועי מתאים.